המילה MAITRI לקוחה מהשפה הסנסקריט (הודית עתיקה) ובתרגום חופשי היא מתארת איכות של ידידות בלתי מותנית עם עצמנו.
ההגות העמוקה של הבודהיסטים בכלל ושל הבודהיזם הטיבטי בפרט בכל מה שקשור לחמלה הולידה מילים שלא קיימות בכל שפה אחרת.
והמילה הזאת, שקפצה מול עייני בספריה המרתקים של פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית אמריקאית, הילכה עליי קסם וכישפה אותי מהרגע הראשון. היה בה משהו שחדר כמו לייזר ללב שלי.
אז כשספריה הגיעו אליי, הייתי בתחילת מסע ההתפתחות האישית שלי, וכנראה שלא ידעתי שזה יהיה אחד מהעקרונות הכי משמעותיים שאעסוק בהם לאורך הדרך עם עצמי ועם אנשים.
המצב הקיים
אני מרשה לעצמי להגיד שעבור רובנו, הידידות העצמית חלשה, מותנית או מוגבלת.
אנחנו חברים טובים של עצמנו כשטוב ושמח, כשאנחנו חווים הצלחה (גם אז לא בטוח) או כשאנחנו מקבלים פידבק חיובי מהסביבה, ואנחנו הופכים למבקרים הכי קשוחים של עצמנו בעתות של כשלון, קושי וכאב.
אם תחשבו על זה, יחסים כאלה עם עצמנו הם ממש הפוכים מיחסי חברות שאנחנו מקיימים עם חברים טובים שלנו. כשחבר טוב נמצא בעת צרה אנחנו מגיעים, נוכחים, מנחמים, מייעצים, מחבקים. אבל כשזה בינינו לבין עצמינו אנחנו הרבה פעמים רק מעמיקים את המצוקה ע"י הלקאה עצמית, שיפוטיות וביקורת עצמית. אני בטוח שכולכם מכירים משפטים ברדיו הפנימי של המחשבות כמו: "איזה גרוע אני", "למה אני חייב להיות כל כך X", "מה הבעיה שלי?!", "תתגבר על עצמך ותפסיק להיות כל כך X" ושלל משפטים מורידים אחרים.
לצערי ההרגל הזה הולם את ערכי החברה בה גדלנו. יש מן אשליה כזאת שאומרת ששיפוטיות וביקורת עצמית מדרבנות לעשייה והתקדמות. שאני קשוח עם עצמי כדי שאתקדם ולא אהיה פסיבי, אבל בפועל זה לא נכון. אנחנו פשוט לא באמת מכירים או מאומנים בדרך אחרת. כדי לעמוד 'בדרישות המירוץ' של החברה ההישגית, הצרכנית והמהירה שלנו אנחנו הרבה פעמים מרגישים שאנחנו צריכים לנתק את הרגשות, הצרכים והמצוקות שלנו. לנשוך שפתיים ולהמשיך לרוץ כדי להגיע.
אבל לאן?! האם המרוץ ההישגי באמת מביא אותנו למחוז חפצנו? האם חוויית החיים שלנו באמת נעימה לנו כשאנחנו חברים לא טובים של עצמינו?
מנסיוני האישי ומהחשיפה לעולמם הפנימי של אנשים אחרים, כשמסתכלים עמוק במראה רואים שהתשובה היא לא! בפועל הגוף שלנו מייצר חולי, המתח נצבר בתוכנו ומייצר לחצים בלתי נפסקים, ותחושת בדידות, ריקנות, דיכאון, חרדה וחוסר שביעות רצון הופכות למגיפה של ממש.
הבשורה של maitri
ההתפקחות לאשליה והחיפוש אחר דרכים חדשות לחיות, הופכות את האיכות של maitri לבשורה של ממש! יש אפשרות אחרת לחיות לאורה. במקום קשיחות, נוקשות וסיזיפיות, אנחנו יכולים להשקיע את משאבינו בשאיפה לפיתוח וטיפוח חוויית חיים של שקט, שלווה, חמלה, קשב ורוגע פנימי. כזו שתאפשר לנו להעריך את מה שיש לנו ואת מי שאנחנו, ותסייע לנו לחיות, לפעול ולבחור בסנכרון עם הקצב הפנימי שנכון לנו.
האלטרנטיבה הזאת מצריכה תרגול מתמיד, וזה התרגול הכי מתגמל וראוי שאני מכיר - התרגול של להיות טובים ומיטיבים לעצמנו. ריכזתי פה כמה אפשרויות להתחיל מהן, ממש עכשיו.
איך אפשר לתרגל maitri?
1. לזהות את האלימות - לזהות מתי ואיפה אני מפסיק להיות חבר של עצמי, ומתחיל להעניש את עצמי. זיהוי מדויק של האופן בו האלימות הפנימית שלנו מתרחשת - מאפשרת לנו את תחילת השינוי. כדי להפסיק משהו, אנחנו צריכים קודם כל לזהות ולהכיר אותו, אחרת הוא שולט בנו. ברגע שנבחר באופן מודע להפסיק את האלימות לעצמנו, תשומת הלב שלנו תוכל להתחיל לזהות ולשרטט את הדפוסים הלא מיטיבים, על מנת להוקיע אותם ולבחור דפוסי פעולה חדשים.
2. להגיד תודה - הדפוסים הלא מיטיבים שיצרנו ואותם אנחנו רוצים להפסיק, הם בסך הכל הפתרון הכי טוב שידענו ליצור בעברנו. הם אמנם לא מיטיבים, אבל הם בסך הכל כן נוצרו כדי לשמור ולהגן עלינו. אחד התרגולים היפים בעיני זה להגיד להם תודה. להתבונן בביקורת העצמית למשל ולנהל איתה שיחה של ממש. אפשר להגיד לה: "אני מודה לך על זה שאת מנסה לשמור עליי מפני כישלון, ושאת מנסה לדרבן אותי לעשייה מתמדת כדי שלא ארגיש שאני לא טובה. זה אולי עבד בעבר, אבל היום זה כבר לא משרת אותי, אני בוחרת לפעול בדרך אחרת, את יכולה להרפות. תודה". יש לזה אפקט חזק ביותר! תנסו..
3. להסכים לפגוש כאב - חבר טוב נוכח בעת צרה. משמע, אם אני בוחר להישאר חבר טוב של עצמי גם כשקשה לי, עליי להיות מוכן להרגיש עצב, פחד, בושה, אשמה, חוסר אונים ושלל רגשות לא נוחים. כמו חבר טוב, נסו לשבת באינטימיות כשהכאב עולה (והוא יעלה! הוא הרי חלק מהחיים). לשבת באינטימיות עם הכאב אומר להוריד קצב, לנשום לתוכו, להקשיב לו ולראות מה אתם צריכים ומה יתמוך בכם כרגע. זו תנועה הפוכה מלבטל אותו, להקטין, להתרחק או לחסום אותו.
4. לקבל את זה שאני לא מושלם - החליפו את השאיפה של להיות מושלם לשאיפה להיות שלם! לזנוח את הרצון הבלתי אפשרי הזה להיות מישהו על אנושי שלא חווה קשיים, מצוקות, מורדות וכשלונות. להבין שהחיים מורכבים מגם וגם - שמחה ועצב, עונג וכאב, לידה ומוות. להסכים לנכוח במלואנו גם עם זה וגם עם זה. האדם המושלם רוצה להראות ולהרגיש טוב כל הזמן, האדם השלם מוכן להרגיש את כל מה שבא ולהבין שזה לא הופך אותו לחלש, זה הופך אותו לאנושי ויפה.
5. להתייחס לעצמי יפה - זה מתחיל בדיבור הפנימי. וותרו על המילים הקשות של הביקורת, ההלקאה והשנאה העצמית והחליפו אותם במשפטים חדשים מחזקים, אוהבים ונעימים. למשל, אם אוטומטית אני אומר לעצמי משפט כמו: "אני לא מספיק טוב", אז באופן מודע ויזום אגיד לעצמי משפט הפוך שנכון לי כמו: "אני מספיק טוב כפי שאני". מעבר לדיבור העצמי, היחסים ביננו לביננו נבנים ע"י פעולות! השקיעו בלעשות את מה שעושה לכם טוב כשאתם זקוקים לזה, ולא רק מה שהסביבה מצפה. זה מתאפשר ע"י השאלה: "מה יתמוך בי עכשיו?" או "מה בריא לי לעשות כרגע?". לפעמים זה שיחה עם חבר, לפעמים ספורט, לפעמים ארוחה טובה, לפעמים לבטל תכניות שקבעתי ולפעמים מקלחת חמה עם שיר שאני אוהב ברקע. כך או כך, ככל שאני שואל, מקשיב לתשובות ומיישם - אני מחזק את החברות עם עצמי.
לסיכום,
אם הגעתם עד כאן וכל מה שקראתם נראה לכם קליל ולגמרי אפשרי - מצוין! כנראה שאתם חברים טובים של עצמכם. נסו לחשוב על הרמה הבאה של היחסים, האם יש מקום בו בכל זאת אני זונח את עצמי וקשה עם עצמי?
אם הגעתם עד הנה והאפשרות הזו מרגישה זרה מאד כמו מדע בדיוני, בחרו דבר אחד שאתם רוצים להתחיל לתרגל. הקפידו עליו שבוע ותראו איך זה מרגיש לכם ומהי ההשפעה על החוויה שלכם. מבטיח שזה משתלם :)
צ'ופר משמעותי נוסף, מעבר לזה שחברות טובה עם עצמנו משפרת את החוויה הפנימית, זה שהיא גם משתקפת החוצה! אנשים יכולים לאהוב אותנו רק במידה בה אנחנו אוהבים את עצמנו. ככל שנאהב אותנו יותר, נוכל לקבל יותר אהבה גם מבחוץ וזה ישתקף במערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים. נסו אותי :)
כמו תמיד, אשמח לשמוע אם התחברתם לטקסט, מה נגע בכם ואיזה שאלות עולות לכם
אני פה כדי להקשיב ואשמח להגיב
באהבה רבה, יובל 3>