לאורך החיים שלי ניהלתי יחסים מורכבים עם הגוף שלי.
בגיל 5 התחילו לי טיקים שכל מה שהבנתי עליהם זה שהגוף שלי עושה לי משהו מכאיב ומביך שאין לי שום שליטה עליו בילדות היותר מאוחרת התחילו התייבשויות והתעלפויות תכופות. ככה משומקום ובלי הכנה מוקדמת. כל מה שהבנתי זה שהגוף שלי יכול להפתיע ולמוטט אותי בכל רגע נתון בגיל ההתבגרות החלה המשיכה לגברים מבלי שבחרתי בה וכל מה שהבנתי זה שהגוף שלי מעניש אותי על משהו ושאולי אם אני אנסה ממש חזק להתעלם מזה זה איכשהו יעבור בגילאי העשרים שלי התקפי החרדה הגיעו וטרפו לי את כל הקלפים. כל מה שהרגיש בטוח לפתע התערער והאדמה הייתה רעועה מתמיד. כל מה שהבנתי זה שאני כלוא בתוך גוף שעושה בי כרצונו ושאין לי שום שליטה עליו. אירוע אחרי אירוע, קושי אחרי קושי, והבנה אחרי הבנה שהעמיקו והעמיקו את הניתוק והניכור שלי מהגוף שלי. את חוסר האונים שלי מולו, את הפחד שלי ממנו ואת הכעס והטינה שלי כלפיו.
כל זה לא קורה באופן כל כך מודע, אלא כתהליכים תת קרקעיים כאלה שפשוט מתרחשים בתוכי ומחלישים אותי או יותר נכון – אני מחליש את עצמי. כי הפיצול הזה ביני לבין הגוף שלי והראייה שלי אותו כרודן שתלטן ונקמן, רק הקטינה אותי והעמיקה את חוסר היכולת שלי מולו. וכשאני חלש, יש הרבה פחות דברים שאני יכול לעשות, והרבה פחות הרפתקאות שאני יכול לצאת אליהן. הרי מה אם יקרה משהו? מה אם הגוף שלי שוב יחליט להפתיע אותי?
אני חושב שזו הסיבה שכל כך נמשכתי לשיטת סאטיה. כי עובדים עם הגוף. כי הייתה בי המשאלה הזאת להתקרב אליו, להכיר אותו, ולהצליח לחוש ולנכוח איתו במקום לזוז ולברוח כמו שהתרגלתי. לאורך הדרך פיתחתי חוסן וראיתי לאט לאט שאני הרבה יותר חזק ממה שסיפרתי לעצמי. שאני יכול לעמוד מול הגוף הזה ולהתמודד הרבה יותר בקלות מול הדברים האלה שהוא עושה לי. פיתחתי יותר בעלות בית בתוך עצמי, ויצאתי כל פעם קצת יותר מהעבדות שהתחפרתי בה.
אבל זה היה רק השלב הראשון, שלאחריו תגיע התובנה שתהיה באמת מהפכנית עבורי! והיא- שזה אף פעם לא באמת היה אני נגד הגוף שלי זה כל הזמן הזה היה... אני. שאין באמת הפרדה בינינו. שהקושי שלי לשאת את הדברים שקורים בתוכי אילץ אותי לייצר פיצול שבו יש אותי ויש אותו אבל בפועל, אנחנו אחד. יותר מזה, הגוף הזה בכלל לא נגדי. להיפך, הוא בעדי! לאט לאט גיליתי איך כל הדברים האלה ש'הגוף שלי עשה לי' היו דרכים אורגניות שונות וטובות לשמור עליי מפני קשיים רגשיים שהיו לי ולא ידעתי איך להתמודד איתם. הייתי ילד רגיש, אני אדם רגיש, ולפעמים קל יותר לשאת כאב פיזי מכאב רגשי. קל יותר להתעלף מאשר להרגיש, קל יותר להיזרק להתקף חרדה שיאזן את הגוף מאשר לקחת אחריות על הפחדים שלי, ולתת להם מקום. ההשלמה הזאת עם הגוף, שמרגישה לי כמו מן הסכם שלום בין שתי מדינות שהיו בסכסוך רב שנים, מאפשרת אחדות פנימית. מאפשרת לי לצעוד בעולם בטוח יותר, שלם יותר, בריא יותר וסומך יותר על עצמי. היום אני יודע שיש תבונה גדולה בכל מה שקורה בגוף שלי וכל שעליי לעשות זה להיות אמיץ מספיק בשביל להקשיב לה, לגלות אותה וגם לסמוך עליה. לחיי הגוף הכל כך חכם ומתוחכם שלנו ולחיי המסע היומיומי לאחדות פנימית תודה שקראת 3>