כילד 'הומו' הייתה הקללה הנפוצה ביותר בבית הספר, בחטיבה, בתיכון היא הייתה הקללה הכי מכאיבה וגם הכי רגילה כזאת שזכית לקבל כמעט על כל דבר אם נכשלת במשהו, אם הפגנת חולשה, אם נפלת
, אם אמרת משהו לא במקום, אם יצאת חבר לא טוב, אם באת לא טוב בעין, אם בכית, אם הראית רגש, או פשוט סתם כי אתה שם - י'הומו!
לכן אפשר להבין את הבהלה שאחזה בי סביב גיל 12
הגיל היפה הזה בו המשיכה המינית מתחילה לצוץ וההורמונים משתוללים
הגיל בו התחלתי להרגיש שהמשיכה שלי מופנית בכלל לבנים.
לא לא לא יכול להיות. יש פה באג. יש בעיה. לא יכול להיות שהקללה הזאת... היא אני!
אז היא לא תהיה אני. אני לא מוכן, ולא מסכים. אני אחביא, אני אסתיר, זה יעבור לי. יצאתי למשימה חיי. אני אצא עם בנות, אני אדבר על מכוניות העיקר שלא ידעו אני אדבר בקול נמוך, אני אהיה חבר של ההיא וההוא העיקר שלא יחשדו אני אפסיק לצייר, אני אתחיל לעשן העיקר שחס וחלילה לא יראו
למען האמת, הסתרתי מעולה אף אחד לא חשד, התוכנית עבדה כמתוכנן ועדיין ההתקשחות הזאת של קנה הנשימה ועמוד השידרה בכל פעם שמישהו רק זורק לאוויר את המילה "הומו" גילו אותי?! מדברים אליי?! אין מצב שאני אצא אי פעם עם הסוד הזה לעולם.
***
20 שנה עברו, מאז שיצאתי למשימה ההיא. אני נשוי באושר עם בנזוג, מחכים לילד והמילה הומו... אני עדיין בשיח איתה. היא עדיין יכולה להקפיץ אותי אבל אני בוחר בה! אפילו מתקן אנשים כשהם אומרים לי: "גם הבן של פנינה מהקהילה" "תגידו הומו, זה בסדר, זו כבר לא קללה"
כדי להגיע למקום בו אני נמצא נדרשה הרבה עבודה פנימית, תודעתית, רגשית הרבה הסכמי שלום נחתמו ביני לבין עצמי כדי להגיע למקום הזה בו הנאמנות שלי היא אליי לתשוקות שלי, לרצונות שלי, למה שאני חושב, למה שאני מרגיש, למה שנכון לי במקום להיות עבד לרצונות של אחרים.
כדי לבחור במילה הומו נדרשו גם הרבה שיחות עם הנער המבוהל שהייתי להכיר, לתת תוקף ולהיות עם הבהלה שלו, עם הפחד מאנשים, מדחייה עם הרגשת הנחיתות וחוסר השייכות רק כשאני עצמי הפכתי בית חם מספיק עבורו הוא הסכים לשחרר את המשימה הסודית שלו ולחיות יחד איתי, חופשי.
***
העבודה הזאת, עבודת חיי לא סתם הפכה למקצוע שלי, לתרומה שלי עבור אנשים אחרים זו העבודה שאני עושה יום יום בקליניקה עם אנשים מיוחדים ומגוונים כל אחד עם הארון שלו, עם הבושה שלו, עם הכלא הפרטי שלו ממנו הוא רוצה להתשחרר ממנו הוא מבקש חופש
ומה איתך? הגיע הזמן? :)