להגשים חלום ילדות

כשהייתי ילד סביב גיל 7-8, הייתי מאוד בטוח בעצמי. היה לי מאוד ברור מה החלום שלי. רציתי להיות שחקן.

הייתה לי תשוקה ענקית לעמוד על במות כשאור הזרקורים עליי ולספק לאנשים חוויה בלתי נשכחת. הייתי רואה הצגות או סרטים ונדלק! רואה את עצמי שם ויודע בדיוק איך זה ירגיש.

במשך הרבה מאוד זמן הייתי בטוח שזה יקרה. שאהיה מן ילד כוכב מצליח כזה ושלכל מקום אליו אלך אנשים יכירו אותי ויבקשו חתימות. את כל זה הרגשתי בתמימותי מספת ביתי.

ילד קטן עם חלום גדול.

זה מעניין כי היה לי ביטחון מוצק בהיתכנות של החלום הזה, אבל לא ידעתי מה הדרך שנדרשת כדי להגיע לשם. זכורה לי פעם בה הגעתי לאודישן כלשהו להצגה. אני לא זוכר הרבה פרטים אבל לא התקבלתי. חזרתי הביתה מתוסכל עם הזנב בין הרגליים ולא הבנתי איך ייתכן שזה מה שקרה.

את הרגש הזה שנקרא תסכול, פגשתי לא מעט מאז. תסכול שחוזר ואומר לי 'איך זה הגיוני שאני אמור להיות כוכב גדול, אבל אני עדיין פה על הספה בלי כלום?'

ההתרגשות, הביטחון והמרץ של הילד הקטן שהייתי הלכו ודעכו, ובמקומם עלה ייאוש. ייאוש שבא לבקר כל פעם שהתסכול הרים את ראשו הקוצני.

בשלב מסוים ויתרתי. החלטתי שהחלום הזה פשוט לא הולך לקרות, והייתי די נבוך מגודל האשליה. הבנתי שאני לא הולך לשחק בשום סרט. אם כבר, אני חי בסרט!

תופעת הלוואי הייתה שקיבלתי החלטה - אני צריך להיות הרבה יותר זהיר לגבי מה שאני רוצה. הקול הפנימי אמר - 'אל תמהר להתלהב ולסמוך על הרצונות שלך כל כך בקלות'.

מאז פשוט הנמכתי ציפיות.

זרקתי את החלום ההוא לפח, אבל התסכול והייאוש נשארו. בכל פעם שהרגשתי שהשגרה שלי קצת משעממת או אפורה, הם באו לבקר. עמוק בפנים עדיין רציתי את ה'זוהר' הנכסף, את אור הזרקורים, את ההצלחה ואת הסיפוק שידעתי שיהיו לי על הבמה. אבל לא עשיתי עם זה כלום. הכנסתי למגירה, נעלתי וזרקתי את המפתח לים.

בערך עשור לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הגעתי לתפקיד מבצעי והייתי אמור להיות פקח טיסה בחיל האוויר. מתישהו באמצע הקורס שלי המפקדים הוציאו אותי במפתיע משיעור והודיעו לי שאני 'מאותר'. הכוונה הייתה שהם מצאו אותי מתאים להישאר להיות מפקד ומדריך בקורס. אני הופתעתי ולא הייתי בטוח שזה מה שאני רוצה, אבל בתוך הבטן שלי נדלק לו ניצוץ. זה דרש תהליך מיון די ארוך ובסופו כבר ידעתי שאני ממש רוצה את זה.

המחשבה על להוביל חיילים, לעמוד מול קורס, לפקד על הדור הבא ולהעביר שיעורים מקצועיים העירו את אותו רצון ישן. זו הייתה עלייה חזרה לסוג של במה.

כמפקד, גיליתי חלקים בתוכי שלא הכרתי. את היכולת שלי לעבוד עם אנשים ולהשפיע עליהם בצורה עמוקה. כישרון ללמד ולהוביל תהליכים משמעותיים עם קבוצות וגם אחד על אחד. התקדמתי בתפקידים פיקודיים ולבסוף הגעתי גם להכשיר מפקדים. נהניתי מכל רגע, וזה פתח לי מסלול ישיר גם אחרי הצבא - תפקידי הדרכה בארגונים, ניהול צוותים, ולבסוף עבודה כיועץ ארגוני ומנחה סדנאות בחברת ייעוץ מצליחה.

לכאורה, הגשמתי את עצמי והתפתחתי בכל מסגרת שהייתי בה. אבל הילד החולם הזה שבתוכי לא התרצה. משהו היה חסר. הקול שלו ש'חנקתי' רצה לצאת, להשתחרר. ולא ידעתי להקשיב.

כמתאמן בשיטת סאטיה עשיתי הרבה עבודה של חיבור לילד שבי. בכל פעם שהרגשתי קושי, תסכול או ייאוש שאלתי את עצמי מאיפה אני מכיר את הרגשות האלה – והילד תמיד ענה. התחלתי להיזכר שהילד שהייתי חווה את כל הרגשות האלה אי שם סביב החלום שלו שנגנז. לאט לאט, התחלתי להקשיב לו יותר. ביררתי מה בעצם קרה לי שם, מה חשבתי ומה הרגשתי. התחלתי לתקן. הבנתי שלילד שהייתי הייתה נפש אומנותית ורגישה. שהייתה יצירה שרציתי להביא לעולם, ולא התאפשרה לי. אמנם קברתי אותה, אבל היא עדיין קיימת. עד היום. אם בעבר כשיצר היצירה היה עולה בי הייתי באופן אוטומטי מדכא אותו על ידי תסכול וייאוש, אז לאט לאט התחלתי לבטא יותר, בכל דרך. כתיבה, ציור, בישול, ומה שבא ליד. וכל פעם הרגשתי יותר ויותר מחובר.

מול הביטוי הזה כבר לא יכולתי להישאר אדיש. כיבדתי את הרצונות שלי והתחלתי לקבל החלטות קשות. עזבתי מקום עבודה יקר שהיה עבורי אבן דרך מקצועית משמעותית מאוד, ואנשים יקרים שעבדתי איתם, ויצאתי לדרך חדשה, עצמאית.

ההחלטה להיות עצמאי, להיות מאמן, לכתוב בלוג, הן ביטוי של ההחלטה להיות היוצר הבלעדי של המציאות שלי. להביא את עצמי יום יום ולתת חופש לשפה הייחודיות שלי בעולם. אני עדיין חווה תסכול ולפעמים גם ייאוש, אבל משתדל לחבק ולתת מקום לילד – להמשיך וליצור כאילו הכל אפשרי. אין מחסומים ואין גבולות. כל פעם קצת.

העסק הזה, האתר והבלוג הזה, הם של הילד! הם הבמה ואור הזרקורים שלו ושלי. שלנו 😊

📧רוצים לקבל ציוץ ישירות למייל בפעם הבאה שאני מעלה תוכן? מלאו את הפרטים בתיבה למטה📧