המקור לתסכולים שלך

התסכולים הכי גדולים בחיים שלנו נובעים מכך שאנחנו לא מכירים בעבר שלנו.

שאין לנו את האפשרות לראות קשר של סיבה תוצאה בין מה שקרה לנו בילדות, לבין הקשיים שלנו והדרך בה אנחנו חושבים ומגיבים לחיים היום כמבוגרים.

ככה למשל אפשר לחוות חרדות חוזרות, קשיים ביצירת או תחזוקת זוגיות, בעיות עם כסף, אטימות רגשית, פחדים, ועוד שלל תופעות שאנחנו פשוט לא מבינים למה הן חוזרות כל כך, לא ששים להתמודד איתן, ובעיקר היינו מעדיפים להיפטר מהן.

אחד המשפטים שאני מוצא את עצמי אומר שוב ושוב זה: "יש סיבה טובה שזה ככה"

וזה לא קל לנו תמיד לראות את זה, כי מה כבר יכולה להיות סיבה טובה לסבל הזה שלי?

כשאנחנו מוכנים לשקול את זה שיש סיבה, היא מתחילה להתגלות בפנינו. ולאט לאט נוצרת רשת קשרים שמבהירה לי מה עברתי כילד וכמתבגר בשנים בהן המערכת הרגשית שלי מתעצבת, המסקנות שלי על עצמי ועל העולם ניבנות ומה שאנחנו קוראים לו 'אישיות' מתחיל להתקבע.

החיבור והקישור בין קושי שאני חווה היום לאירוע שקרה פעם, מאפשר לנו לפתח חמלה כלפי עצמינו, להפסיק להילחם ולבקר את עצמינו ולתת תוקף אמיתי למה שאנחנו עוברים היום.

למעשה כשמתחילה חמלה מתחילה תנועה של ריפוי. ומהי חמלה בעצם? היכולת לראות בעיניים טובות את הכאב האנושי שמאחורי דבר כלשהו.

אחד הדברים המפעימים שאני זוכה לראות עם אנשים, נחווה לפעמים כמו פרדוקס.

למשל, כשאותה אישה שלחוצה מאד וכועסת בקלות על כולם מתחילה לראות שמתחת לכעס שלה יושבת בושה והרגשה של חוסר ערך ומבינה שחוסר הערך הזה קשור לדרך שבה הוריה ביטלו אותה בבית כשהיא הביעה את הרגשות שלה כילדה - משהו בה משתחרר. מרפה.

היא אומרת לי שזה פרדוקסלי, כי על ידי זה שהיא נוגעת בבושה המקורית שלה, הבושה שהיא מרגישה היום בעבודה או בזוגיות וגורמת לה לכעוס כל כך - מתייתרת ומאבדת אחיזה. היא תמיד חשבה שזה הפוך, שאם היא תחזור לכאב של סיפורי הילדות שלה היא תטבע בתוכם, אבל ההיפך הוא הנכון. זה היה המפתח שלה לחופש. רק אחרי שהיא פגשה באמת את הבושה האמיתית שחבויה בתוכה היא פתאום יכלה לכעוס הרבה פחות ולהיות הרבה יותר רגועה ונינוחה עם עצמה מול אנשים.

מסע הריפוי הזה וההבנה של עצמינו, כל פעם חלק אחר, הוא מסע ארוך עם הרבה שלבים. בהתחלה אנחנו נוטים לשכוח את החיבור הזה בין הסיבות והתוצאות. יש נקודות שנדגור עליהן הרבה מאד זמן עד שנבין אותן ונפתח שם חמלה וקבלה. אבל לאט לאט ככל שמתקדמים, הסיפור של מי שאני ולמה אני כמו שאני מתחיל להסתדר ולהתבהר. אז גם המלחמה בתוכי מתחילה לשקוט. וגם אם יש חלקים סזיפיים בי שאני רוצה לשנות ועוד לא מצליח, יש לי אורך רוח לעבודה איתם. כי יש בי הבנה עמוקה של סיבה ותוצאה. וכשזה נתון, אז גם הקושי הגדול ביותר הופך לסוג של מסע רוחני שאני פשוט גדל דרכו ובאמצעותו. הקושי הופך למשהו שמקדם אותי, גם אם זה ממש לאט. זה המסע שלי ואני מקבל אותו כפי שהוא, כי הוא שלי והוא חלק ממי שאני.