זה לא היה אמור לקרות!

כבר מעל שנה שאני לא שותה חלב רגיל. הוא עושה לי בלאגן בבטן, וזו גם הזדמנות מעולה לצמצם צריכה של מוצרי חלב. עברתי בין כל סוגי החלב האפשריים כמעט, ובסוף מצאתי את החלב שטעים לי. זה שהופך את הקפה של הבוקר והקפה של אחר הצהריים לאקט של קדושה טהורה! ביום הולדת האחרון שלי אבי קנה לי בהפתעה מכונת קפה של נספרסו, ומאז הקפה שלי קפץ מדרגה משמעותית. אני כל כך אוהב את שעת הקפה של אחה"צ שהרבה פעמים אני מסדר את היום שלי לפיה. זו נקודת אור שאני מפנטז עליה. על התזמון, על הפינה שלי על הספה, על השיר שברקע ועל איך זה ירגיש. כן כן, הדברים הקטנים בחיים שאנחנו כל כך אוהבים.

ביום שישי האחרון, קמתי בבוקר ושמתי לב שקרטון החלב לקראת הסוף שלו. שתיתי את הקפה של הבוקר ורשמתי לעצמי בראש לקנות חדש. כמובן שלא עשיתי את זה, אבל לא נורא! כי נשאר עוד קצת חלב בקרטון, לפחות לעוד כוס קפה אחת.

השעות חלפו, ואחרי סיבוב בשוק, ניקיון קל של הבית ובישולים נכנסנו לשנ"צ של שישי. שנ"צ שאני מודה שאני עושה בעיקר בשביל כוס הקפה של אחרי. השינה פשוט הופכת אותה להרבה יותר טעימה 😊

השעה היא 17:30. אני קם מהמיטה, אבי עוד ישן. אני מתמתח, כולי רגוע, נינוח ומאושר. מודה על היום הזה, על השעה היפה הזאת, ועל הקפה שעומד ללטף אותי בכל שלוק. לא רק זה, היום גם הכנתי עוגה! עוגת תפוזים קוקוס מעולה שהולכת הכי הכי טוב, עם כוס קפה.

אני מוציא את כוס הקרמיקה הכחולה (כן כן, יש לי כוס זכוכית גדולה לקפה של הבוקר וכוס קרמיקה בעבודת יד שדודה שלי הכינה לי, לקפה של אחה"צ), אני מרתיח קומקום, מכניס קפסולה למכונה, ומוריד מנה של אספרסו. הריח כבר מתחיל את ההתניה ואני מת להרגיש כבר את הטעם. אני מוזג חצי כוס של מים רותחים וניגש למקרר להוציא את החלב.

אני עושה שני צעדים לעבר המקרר, ופתאום זה נוחת עליי - ראיתי את אבי אוכל הבוקר קורנפלקס!

אוי ואבוי. לפי חישוב הכמות שהרגשתי שנשארה בקרטון, והכמות שהוא צריך לקערת קורנפלקס, רוב הסיכויים שהחלב נגמר! ושכחתי לקנות!

אני פותח את המקרר בחצי עין עצומה, מפחד מגודל הבשורה, ומביט ישירות למדף הבקבוקים. אין חלב, ועולמי חרב עליי. ללכת למכולת עכשיו אין לי כוח, והכוס עם הקפה כבר מוכנה וחמה. כל רגע שאני מחכה הטמפרטורה של הקפה יורדת.

לפתע, ניצת בי שביב של תקווה. אולי הייתי מספיק חכם ובקנייה האחרונה בסופר קניתי 2 קרטונים. אולי אני אפתח עכשיו את הארון שמתחת לכיור, ויהיה שם קרטון חלב סגור, עומד מוכן ומחכה רק לי.

אני לוקח נשימה ומתפלל. אלה הרגעים הקטנים בהם לכל אחד יש אלוהים ואני מוצא את עצמי עושה איתו עסקאות, רק שיהיה חלב. אני פותח את הארון באמירה אחרונה של 'אמן' והפלא ופלא. אין שום זכר לחלב.

כל הסיפור הזה לוקח בערך דקה וזה מדהים לראות איך משלווה קדושה עברתי לתסכול וייאוש. אותה חוויה מוכרת של 'זה לא מה שהיה אמור לקרות'.

מכירים את זה?

זה הרי קורה לנו בכל כך הרבה רגעים קטנים במהלך היום: - הייתי אמור להגיע לפגישה בזמן אבל יש פקק ואני מאחר - היה אמור להיות ערב נעים וכיפי עם בן הזוג אבל התפתח ריב - חשבתי שיהיה חמים ויצאתי עם חולצה קצרה, אבל בסוף יש רוח וקר לי - המנהל שלי היה אמור להחמיא לי על התוצר שהגשתי, אבל הוא לא אמר מילה

וזה קורה לנו גם ברמה יותר רחבה, ופחות נקודתית, כמו:

- הייתי אמור לקבל את העבודה הזאת ולא קיבלו אותי - הייתי אמורה להתחתן וללדת עד גיל 32 אבל אני עדיין רווקה - היה אמור להיות לי כבר חסכון של 500,000 ש"ח אבל אני ממש לא קרוב - אני אמור להיות רזה יותר, שרירי יותר, ועם הרבה פחות קרחת - אני אמורה להנות מהעבודה שלי! ולא לקום בחוסר חשק לעבודה שאני לא אוהבת

אז מה קורה לנו כשאנחנו עסוקים במה ש'אמור להיות'? כשאנחנו עסוקים במה שהיה אמור להיות, אנחנו מתעסקים בתרחיש בדיוני או במציאות עתידית. ואם לדייק, אנחנו נמצאים בפער שבין איפה שאנחנו נמצאים לבין איפה שהיינו רוצים להיות.

אחד המשפטים הכי חזקים של מפתחת שיטת סאטיה נטאלי בן דוד הוא- "במציאות, אין פער! יש אך ורק את מה שיש".

ושם למעשה, נולד הסבל שלנו.

הנטייה האוטומטית שלנו לחיות את הפער הזה, מונעת מאיתנו להיות בקשר עם המציאות שלנו, עם מה שקורה ונוכח כאן ועכשיו. וזה הזרז המיידי לרגשות כמו תסכול, עצב, דאגה, אכזבה, פחד ועוד. באימון הסאטי, אנחנו לומדים להיות פחות עם הפער, ולהכיר, להתקרב ולשהות בעיקר עם מה שיש. לדוגמא, אם מישהו רוצה להיות בזוגיות אבל הוא כרגע לבד, נחקור את חוויית הלבדות, במקום להתעסק באותה זוגיות בדיונית שכרגע לא קיימת. נכיר את הלבד, נראה איך הוא מרגיש, איפה הוא בגוף, מה המחשבות שעולות סביב הלבד, מה הלבד מאפשר וכיצד הוא דווקא משרת אותו. הקסם הוא, שברוב הפעמים רק אחרי שנכיר את הלבד, יהיה לנו הרבה יותר קל להצליח להיות ביחד.

בחיי האישיים, וגם כמאמן, אני מאמין שכל מה שקורה לנו הוא חלק חשוב מתהליך ההתפתחות שלנו. ובניגוד ל'אמור' הקודם - אם משהו קורה, זה כנראה בדיוק מה שכן היה אמור לקרות.

אם יש כאב או עצב במציאות שלנו, לא יעזור לנו אם נברח ממנו. רק אם נכיר אותו, נתיידד איתו ונבין אותו, נוכל לעבור דרכו ולפנות מקום לשמחה המיוחלת.

ולמרות שאנחנו חיים בחברה מאוד מהירה, שכל הזמן חושבת על הצעד הבא, אם הרווחה האישית שלנו חשובה לנו, חשוב שנזכיר לעצמנו את מה שכמעט כל התורות הרוחניות אומרות בדרך כזו או אחרת. שהסבל שלנו נוצר כתוצאה מאי קבלה של המציאות כפי שהיא. לכן, הרבה יותר משתלם להיות נוכחים בהווה.

ובחזרה לאותו שישי, ולאותה כוס קפה. אחרי דקה וחצי של תסכול רציני על היעדר החלב, פתאום עצרתי. קלטתי מה קורה לי, ואמרתי לעצמי – במציאות יש פה כרגע קפה נקי. בלי חלב. תהיה עם מה שיש במקום להתנגד למציאות. ישבתי ושתיתי קפה ללא חלב. היה אחלה של קפה, אחלה של עוגה ואחלה של רגע. (אם מישהו רוצה את המתכון של העוגה – אני אשמח להעביר) 😊

ואם מתחשק לכם, ספרו לי מהו הדבר שהיה 'אמור' לקרות לכם ולא קרה. אם תרצו, נוכל להכיר ולהתקרב להווה שלכם ביחד.

📧רוצים לקבל ציוץ ישירות למייל בפעם הבאה שאני מעלה תוכן? מלאו את הפרטים בתיבה למטה📧