הסיפור (הבדיוני) של המחשבות

יובל מאואר
May 25, 2020
3 min read

Updated: Jul 9, 2020

בסוף השבוע שעבר עשיתי צעד אמיץ ופרסמתי לראשונה את האתר שלי בפייסבוק.

כמה ימים לפני, כשהאתר הזה כבר באוויר ויש בו תכנים שאני אוהב, שלחתי לינק לאורטל, קולגה וחברה טובה. היא מאוד אהבה את האתר ושאלה אותי איך זה שעוד לא פרסמתי את האתר בפייסבוק?

הייתי אז בנסיעה על כביש 4 מדרום ולא כל כך ידעתי מה להגיד לה אז ניסיתי להתחמק 😊. כשהיא לא הרפתה אמרתי לה שאני כבר הרבה זמן רוצה לפרסם ולא מצליח. סיפרתי לה סיפורים על החששות שלי ממה יגידו, מאיך זה יראה, והאם זה מספיק טוב. היא בחוצפתה פשוט חדלה אותי, והציבה לי אולטימטום -"אנחנו מסיימים עכשיו את השיחה והפעם הבאה שאתה מתקשר אלי תהיה אך ורק אחרי שפירסמת". זה היה קצת קשוח. אבל בתכל'ס, כל אחד זקוק לחברים טובים שיבחינו מתי אנחנו עומדים על שפת הבריכה, בודקים את המים עם קצות האצבעות ולא מעיזים לקפוץ.

מחשבות מטרידות

סיימנו את השיחה ואני נשארתי עם המחשבות והתסריטים של הפחד. חשבתי את עצמי לדעת ממחלף יבנה ועד לתל אביב. אפילו לא שמתי לב שנהגתי. טייס אוטומטי שכזה... בראש שלי המחשבות כבר הראו לי איך אנשים מסתכלים על האתר שלי בזלזול, מרימים גבה על התוכן, ומגיבים בציניות על השיתוף והחשיפה שלי.

יש משהו ברגעים האלה, שהווליום של המחשבות עולה, מאוד! שהקריין הזה שיושב בתוך הראש מתחיל להישמע חזק מהרגיל, כמו מערכת כריזה. כמו שיושבים בחוף הים ופתאום המציל מתחיל לדבר. כל הרוגע, היופי, הרוח והרגע עוצרים - וכרגע יש אך ורק את הכריזה, עד שהיא תסתיים.

במקביל, הגוף שלי התחיל להגיב - מן כיווץ כזה בבטן, שמטפס עד לבית החזה ומשטיח לי את הנשימה. או במילים אחרות - פחד. ואם יש משהו שהמחשבות והתחושות שלי אוהבות לעשות, זה תחרות! 'למי יש גדול יותר'.

ככל שהמחשבות מגבירות ווליום וקצב, ככה התחושות לוחצות וכואבות יותר.

ואני, מתחיל להזדהות יותר ויותר עם תסריטי האימה, כאילו זה בדיוק מה שהולך לקרות במציאות.

זה בדרך כלל השלב בו הדבר הקל הוא להגיד - STOP. ופשוט להימנע, לוותר על הרעיון. אבל הפעם הזאת הייתה אחרת, החלטתי שאני עובר את זה, גם אם זה קשה.

להתמודד עם המחשבות

הדבר הראשון שהחלטתי לעשות זה להנמיך את הווליום של המחשבות שהציפו אותי ולא נתנו לי מנוח. במקום להתייחס אליהן כמערכת כריזה בלתי נשלטת, החלטתי לשמוע אותן יותר כמו רדיו. אם הן רדיו אז לי יש יכולת משחק גבוהה יותר. אני יכול להנמיך, להגביר ואפילו להחליף תחנה.

בחרתי לנסות לראות מה קורה אם אני מחליף לתחנה המתחרה. זו שיש בה את המחשבות ההפוכות בדיוק! על כל מחשבה של מישהו יושב מול מחשב ומרים גבה חשבתי על מישהו שקורא ונהנה. זה נשמע משעשע אבל זה עזר. זה עירער את אשליית הביטחון של המחשבות השליליות.

תוך כדי שהמחשבות קצת מרפות ממני, הצלחתי להתחיל לנשום. לקחתי אוויר כדי להרגיע את תחושות הגוף החזקות. ברגע הזה פתאום נזכרתי במשפט הכל כך עוצמתי ששינה לי את כל התפישה לגבי מחשבות -

"אני לא המחשבות שלי" אמנם המחשבות נמצאות בראש שלי, אבל הן רק משהו שקורה לי, הן לא מי שאני!

אם נחשוב על זה, מחשבה היא דבר אוטומטי ומאוד מותנה. אנחנו יכולים לחשוב דבר אחד ויום אחרי זה לחשוב את ההיפך, ואנחנו עדיין אותם בני אדם.

ההבנה הזאת בלב הסערה, שהמחשבה היא רק מחשבה, ושאני לא חייב להזדהות איתה, מאוד מקלה עליי.

זריקת מציאות

24 שעות לאחר השיחה עם אורטל ואני יושב על הספה בסלון. כתבתי כמה מילים, נשמתי עמוק, ולחצתי 'פרסם'. תוך כדי שאני לוחץ אני כמו אומר למחשבות - "אני בוחר להטיל ספק באסרטיביות שלכן, ולהעמיד אותה למבחן"

לא עברו כמה שעות והייתי מוצף בפידבקים אוהבים שהרחיבו לי את הלב.

אנשים שחששתי מתגובתם פירגנו והתלהבו, והמלל של התגובות היה הפוך בדיוק מהסרטים שרצו לי בראש.

המחשבות והפחד התכופפו וחזרו למחילה שלהם. בסיבוב הזה אני ניצחתי.

עד לפעם הבאה :)