🍂סתיו בחוץ - סתיו בפנים🍂

פתאום הגיע סתיו. החום הלוהט נרגע, השמיים אפורים ומלאי עננים של גשם ראשון, מחשיך מוקדם ורוח קרירה מצמררת בערב. יחד עם הסוודר ושמיכת הפוך הסתיו מביא איתו גם מלנכוליה קלה. בניגוד לשמחה ולקצב של הקיץ, הסתיו מציף איזה עצב ישן ובסיסי שקיים בכולנו.

כמי שנמשך למלנכוליה (חולה על שירים עצובים) אני מאוד אוהב את הסתיו. אני יודע... אני חלק ממיעוט, ולא בכדי!

בסימטריות מופלאה, עצב הפך לאורח קבוע אצלי בקליניקה לאחרונה. כמו בא עם רוחות הסתיו.

עצב חמקמק... מעט מסתורי. נחבא אל הכלים. והטקסט הזה, הוא הניסיון שלי לתרום ולתת לו מקום של כבוד.

עצב יקר - הבמה שלך

🍁עצב הוא רגש ראשוני וטבעי, יש לו פונקציה! כל עוד הוא לא מפליג לכדי דיכאון, הוא מסייע לנו להתאבל ולכאוב את האובדן שאנחנו חווים כחלק אינטגרלי מחיינו - פרידות, מוות, שינויים ועוד. הוא גורם לנו להתכנס בעצמנו, להרהר ולעיתים אפילו לעותת לעזרה. כך או כך, הוא עוזר לנו לעבד ולעכל את הקושי הטמון בחוויה האנושית. חלקנו חווים אותו יותר בקלות ואפילו מוקירים אותו, וחלקנו נעשה הרבה מאוד כדי להימנע מלהרגיש אותו במשך תקופות ארוכות.

🍁המערכת הרגשית שלנו מתעצבת בעיקר בבית בו גדלנו. כל אדם נורמטיבי נולד עם האפשרות לחוות קשת רחבה של רגשות, אך אנחנו לומדים מההורים שלנו מה לגיטימי להרגיש ומה לא. יש בתים בהם אסור לכעוס וצריך לשמור הכל בבטן, בתים בהם אסור לפחד וצריך להיות חזקים תמיד, ויש בתים בהם אסור להיות עצובים. עצב פעמים רבות נתפש כרגש קורבני, חסר תועלת ולא פרודוקטיבי. מה גם, שהרבה הורים מרגישים צורך לגונן על ילדיהם מפני עצב ובכי, ומנסים להסיח את דעתם ולשמח אותם כמה שיותר מהר. הם אומנם פועלים מתוך דאגה ואהבה, אך עובר פה גם מסר סמוי על הלגיטימיות של עצבות. לרגישים שבינינו בוודאי יש זיכרונות צרובים של משפטים כמו- "תפסיק לבכות", "תתגבר!", "אי אפשר לדבר איתך כשאתה בוכה".

🍁מתאמנים מגיעים אליי לחדר האימון במצבים רגשיים שונים; עייפים, מתוסכלים, מותשים, מפוחדים, כועסים, מיואשים. נדיר מאוד שהם מגיעים אליי עצובים! ולעיתים אחרי שיחה על מה שהם חווים והתקרבות לרגש ולתחושות הגוף שמלוות את מצבם, מתרחש בתוכם סוג של קילוף. כמו מן הורדת שכבה שמכניסה אותם עמוק יותר לעולמם הרגשי. ההתמסרות והתנועה הזאת פנימה מציפה פעמים רבות את חברנו העצב, וכשהוא מקבל מקום הוא מביא איתו איכות עדינה, תחושת פגיעות ולעיתים גם דמעות. ההסכמה לפגוש את הביטוי הפיזי של העצב בדרך בלתי אמצעית מייצרת אינטימיות ומאפשרת שחרור והקלה. מפנה מקום להתרחבות. יש ארועי חיים שחווינו בעבר ולא ידענו איך להתמודד איתם אז הדחקנו או הסתרנו. לתת להם אפשרות לצוף ולכאוב אותם מקדם תחושה של השלמה וחיבור של חלקי הפאזל שבתוכנו. כך אדם שהגיע כועס או מפוחד ונפגש עם העצב שלו יכול להרגיש הרבה יותר רגוע וקרוב לעצמו, לרצונות שלו ולמי שחשוב לו להיות.

🍁כמו שכתבתי בהתחלה, אני נמנה מאלה שאוהבים לחבק את העצב. עצב נותן לי תחושה של ריגוש, ושל חיבור לעצמי. ההתכנסות הטבעית שלו מאפשרת לי לחשוב, להרגיש ולהיכנס למרחב עדין ונדיר של השראה. כן כן, בעיניי עצב הוא אחד הכוחות המניעים של יצירה, כי הוא מהווה חיבור לאמת האנושית המשותפת, שכל בני האדם כואבים וסובלים, בדיוק כמו שהם שמחים או מפוחדים. החיבור לעצב שלי מאפשר לי לכתוב, לצייר, לבטא את מעמקיי נפשי. ועבורי, יצירה היא חד משמעית מהות החיים.

🍁אז עם בוא הסתיו הקסום והיפה, אני מאחל לנו שנרשה לעצמנו להיות גם עם העצב. שנשכיל להבחין שהעצב כמו השלכת והעננים הוא חלק מהמחזוריות של הטבע האנושי, ואפשר לארח אותו באהבה. יתרה מכך, כמו הגשם והשלכת גם העצב נחוץ לנו לטובת התחדשות וצמיחה.

תנו לעצב ללכת עם העצב פנימה, להתכנס, להתכרבל, לגשת בעדינות למקומות שדורשים ריפוי. חבקו את העצב כהזדמנות ליצירה, לביטוי ולהבעה. אולי תופתעו :)

אשמח שתשתפו אותי איך ההטקסט הזה פגש אתכם, ושתחשבו מה היחסים שלכם עם העצב שבכם?

אוהב, יובל 🍃 🍂 💨