מה הסיפור של החרדה?

אני עולה לרכבת מבאר שבע (מקום מגוריי באותו זמן כסטודנט לתואר ראשון), לרמת השרון (מקום מגוריו של אבי בן זוג שלי, כסטודנט לתואר ראשון). עליתי לרכבת הזאת הרבה פעמים לאורך אותה חצי שנה, אבל מנסיעת הרכבת הספציפית הזאת אני הולך לצאת אחר לחלוטין.

אני מתיישב בקרון שרובו ריק. זו שעת אחה"צ של אמצע שבוע, ולכאורה הכול רגיל ואפשר 'להנות מהדרך'. הרכבת שורקת ומתחילה לנסוע ולפתע אני מרגיש כאילו הקרקע היציבה שלי לא עלתה איתי בתחנה! פחד אדיר עולה בי, והתחושה היא שנסיעת הרכבת הזאת, הולכת להוביל אותי למותי.

אז איך מרגיש התקף חרדה

חום הגוף שלי עולה ואז יורד בבת אחת. אני מזיע אבל קר לי. יש לי טעם מתכתי ויובש נוראי בפה. אני רוצה לקום ולעוף משם, לרדת בתחנה הבאה (להבים-רהט) ולנשום אוויר, אבל הגוף של מאובן. הגפיים שלי כל כך חלשים, כאילו הם עשויים מגומי, והמחשבה על להזיז אותם פשוט לא אפשרית באותו רגע. אני אפילו לא מעז להושיט את היד לבקבוק מים שיש לי בתיק. בזמנו לא תרגלתי נשימות ולא שמתי לב לנשימה שלי, אבל היא הייתה קצרה, מאד! מינימום חמצן נכנס לי לגוף, ועל החזה שלי ישבה משקולת 5 טון.

הנסיעה ממשיכה והראש שלי עובר לדמיין את כל תרחישי האימה האפשריים. בתרחיש אחד יש מחבל מתאבד ברכבת שהולך להתפוצץ או להתחיל פיגוע דקירה המוני. בתרחיש אחר אני מאבד הכרה ומתמוטט על הרצפה בלי שום יכולת לדבר ולקרוא לעזרה.

השעה וחצי הזאת ברכבת, הרגישה כמו נסיעת רכבת של 12 שעות מדלהי למומבאי. בסוף הגעתי. משהו בתחנה המיועדת איפשר לי להרים את עצמי, ואבי חיכה לי בסוזוקי האדומה שלו מחוץ לתחנה. נכנסתי לאוטו, ולא היה לי מושג איך להסביר מה לעזעזל קרה לי.

שלום חרדה

אז, בפעם ההיא בגיל 25, בוודאות לא ידעתי לקרוא לזה התקף חרדה.

חרדה היא מצרך די נפוץ בקרב הדור שלנו, ולפי הנתונים היא תופעה שהולכת ומתרבה בקרב הדור הצעיר. בקליניקה שלי, אין כמעט מתאמן שלא מדבר איתי על חרדה, והיא מתבטאת באופן ייחודי ושונה אצל כל אחד ואחת ברמת התדירות, העיתוי, העוצמה והביטוי בגוף.

במקרה שלי, זה היה משנה חיים.

מרגע היציאה מאותה רכבת, כל תפישת המציאות שלי, תחושת החופש שלי, החוסן והביטחון הפיזי שלי השתנו ללא היכר.

פתאום מקומות סגורים כמו אולמות קולנוע, מעליות, אוטובוסים, מערות ובעיקר מטוסים הפכו לדבר מבעית! גם מקומות פתוחים, רחוקים ורחבי ידיים כמו פארקים, מדבר, מסלולי טיול הרגישו לי לא בטוחים וחסרי קרקע יציבה. המחשבה על לעשות דברים שאהבתי כמו לטוס לחופשה בהודו, לעשות טיול אוהלים בדרום ואפילו לצאת למסיבה מלאה באנשים הפכו בלתי אפשריים.

לכל מקום אליו הלכתי, יצאתי חמוש במים ובתמר. שני דברים חיצוניים שיוכלו לאזן אותי במקרה והחרדה תבוא לבקר שוב. לימים הבנתי שהחרדה הכי גדולה שלי הייתה לחוות עוד התקף חרדה כמו אז ברכבת. והפחד הזה פשוט עיצב לי את המציאות והחליט עבורי מה אני עושה ומה לא. פתאום לצאת לטייל עם אבי (שחשוב לציין שהוא מדריך טיולים וחובב טבע מושבע) הפך לסיוט, למסע נפשי מפרך ולמאבק.

אבל יותר מהמגבלות, הדבר שהיה לי הכי קשה זה שאני השתנתי! מאדם פתוח, בטוח שאוהב הרפתקאות הפכתי מסוגר, זהיר, ובשפה השיפוטית של אז – פחדן וחלש. פשוט לא סמכתי על זה שהגוף שלי יחזיק מעמד.

ועל החזה שלי, המשקל מאותה רכבת פשוט לא עזב. כל הזמן קיננה בי מן מועקה בבית החזה שלא רצתה לעוף. למועקה הזאת, לחרדה השקטה הזאת, אני ואבי קראנו הציפור. והציפור הנחמדה הזאת, חסמה לי גם את הרגש. אחרי חצי שנה של הקשר הכי אוהב שהיה לי עם בן זוג, פתאום הפסקתי להרגיש. זה אפילו הוביל למשבר בזוגיות, שגרר פרידה (שהחזיקה פחות מחודש כי אני לא באמת יכול בלעדיו).

אם לסכם את החוויה - הייתי מתוסכל ומיואש. כמו הרבה אנשים שמתמודדים עם חרדה או עם קושי נפשי כלשהו, לא הבנתי מה קורה לי והרגשתי לבד. במשך בערך שנה, הייתי קורבן של עצמי. לא עשיתי עם זה כלום. בלעתי את זה, התנגדתי לזה והכחשתי את זה. נתתי לעצמי פשוט לסבול. כמו שהייתי רגיל מפעמים אחרות בהן עלה כאב או קושי פנימי בחיים שלי.

לחרדה יש תפקיד

הדבר היפה בחרדה, זה שהיא מאוד עקשנית. וכשהיא רוצה משהו, היא לרוב משיגה אותו! וכך קרה.

ככל שהתרחקתי ממנה, היא התקרבה אליי יותר. ככל שהתנגדתי אליה, היא התנגדה בחזרה. כמו ילדה צעקנית שקופצת, צווחת ורוקעת רגליים מול הורים שמתעלמים וממשיכים לזפזף עם השלט בטלוויזה. כל האמצעים שלה היו כשרים, העיקר לקבל קצת תשומת לב בבית הזה.

ובבית הפנימי שלי ושל עצמי לא הייתה תשומת לב. היה הרבה ניתוק. הרבה ניכור. אמנם יצאתי מהארון באותה שנה, וע"י כך בעצם הפסקתי את ההכחשה למי שאני, אבל כנראה שזה לא היה מספיק. הילד השונה, הנער ההומו שקברתי עמוק בתוכי נשאו את הפצעים, ורצו ריפוי. רצו להתאחד איתי, והיו מספיק עקשנים ולא ויתרו לי.

אז בשלב מסוים החלטתי שדי, לא ייתכן שאמשיך ככה. אני חייב לעשות עם זה משהו, אני חייב להקשיב לעצמי ולראות מה קורה לי. הלכתי לטיפול פסיכולוגי קצר שהיה די מוזר, עשיתי קורס מיינדפולנס שהיה נהדר, תטא הילינג, וטיפול אצל רופא טבעי שכלל צמחי מרפא, תזונה מוקפדת, דיקור, טיפולי מגע ותרגילי נשימות. והכי חשוב – קריאה. קצת ספרות רוחנית לנשמה, לנפש פצועה. כל אלה היו הכנות, למסע הפנימי האמיתי שלי. אימון בשיטת סאטיה. אימון שנמשך עד היום, אצל אותה מטפלת יוצאת דופן (שירי אלוני האחת והיחידה).

כשהגעתי לשירי עברו בערך שנתיים וכבר גרתי בתל אביב. הייתי יציב ומוכן יותר לפגוש את עצמי באמת. בואו נגיד שכבר יכולתי לצאת מהבית בלי תמר, אבל לטוס עדיין הייתה משימה קשה, והציפור בחזה הייתה בת בית.

לעשות שלום עם החרדה – אומנות התמיכה העצמית

'אתה צריך לעשות שלום עם החרדה' שירי אמרה לי באחת הפגישות שלנו בחודשים הראשונים. ואני, שעדיין לא הצלחתי לראות את הדברים האלה באופן הזה, הסתכלתי עליה בגיחוך. לעשות שלום עם החרדה?! עם הזוועה הזאת? עם הדבר המגביל הזה, המעצבן הזה, זה שהרס לי את החיים ואני לא מצליח להיפטר ממנו? שום שלום ושום נעליים. אני משקיע בטיפול הזה כדי להעיף את החרדה, לא כדי להשלים איתה. (זה כנראה לא מה שאמרתי לשירי במילים, אבל זה בוודאות מה שחשבתי והרגשתי בפנים).

לקח לי הרבה זמן להבין ולהפנים את מה ששירי אמרה לי. זה היה הפוך ומנוגד לכל מה שחשבתי. אבל זה היה... גאוני.

והנה תיאור כללי של הדרך שעשיתי כדי להגיע לשם-

השלב הראשון היה בכלל להסכים להתבונן בחרדה במקום לברוח ממנה. כשאנחנו חרדים, ואני די בטוח שיסכים איתי כמעט כל אדם שחווה חרדה או רגש לא נעים אחר, התחושה היא מאוד אמיתית. התחושות הפיזיות מאוד חזקות, המחשבות הקיצוניות מרחיקות לכת, וזה באמת מרגיש כאילו משהו רע מאוד קורה או יקרה. בסוף החרדה עוברת, אבל כשהיא נמצאת, אנחנו מזדהים איתה לחלוטין. התבוננות בחרדה, 'מאלצת' אותנו לתפוס ממנה מרחק. הרי התבוננות על משהו דורשת הסתכלות מהצד, ואת זה אי אפשר לעשות תוך הזדהות. מתוך המרחק, ומתוך ההסכמה להתבונן, להצליח לאט לאט לתאר איך החרדה נראית. איפה אני חש אותה בגוף, מה התנועתיות שלה, באיזה צבע היא, מה היא מנסה להגיד ועוד ועוד.

השלב הזה, הוא שלב שדורש תרגול ותשומת לב. רובנו לא רגילים להביט פנימה, וגם אני לא הייתי רגיל לזה.

שכשבאה חרדה אני קודם כל בורח החוצה. אנחנו אלופים בהסחות דעת והאוטומט שלנו הוא ללכת הרחק מהתחושות הקשות בגוף. לברוח למים, לתמר, לסיגריה, לטלווזיה, כל אחד ומה שעובד לו.

הבחירה להביט במראה דורשת אומץ. ודורשת להכיר את השפה הייחודית של הגוף. שפה שאנחנו לומדים להכיר באימון הסאטי. אני חייב להגיד, החשיבות העצומה של היכרות עם תחושות הגוף שלנו היא שליחות בפני עצמה בעיניי. בקליניקה, אני מלמד את המתאמנים שלי לחוש, ומתמוגג כל פעם מחדש כשהם מספרים לי על סיטואציה קשה שהייתה להם, ועל היכולת שלהם להתבונן פנימה ולהצליח לחוש ולתאר את מה שקורה להם.

ואם נחזור לרצף הסיפור, ככל שהצלחתי להישאר ולא לברוח כשהחרדה צצה, וככל שהסכמתי לחוש את החרדה – ככה הצלחתי לראות אותה כנפרדת ממני.

פתאום הבנתי, שאם אני יכול להתבונן בחרדה, אז יש אותי ויש אותה. תובנה מרעישה! ואם יש אותה, אז היא לא חלק נבזי ממי שאני, היא רק משהו שקורה לי. כשמסתכלים על זה ככה, היא פתאום הרבה פחות מאיימת החרדה הזאת.

השלב הבא, היה להשתמש בכלי הכי עוצמתי שיש לי, לכם ולכל בן אדם באשר הוא. כלי כל כך פשוט וכל כך רב עוצמה, שהגילוי הזה גורם לי לרתוח על זה שלא מלמדים אותנו את זה בבית ספר יסודי. הכלי המהפכני הזה נקרא – נשימה.

במקביל לשהות עם תחושות הגוף, לזיהוי ולשיום (מתן שם) של מה שקורה לי, התחלתי ללמוד לנשום. לנשום באופן שממלא את כל הגוף שלי בחמצן, שמאזן אותי, שמחזיר אותי למרכז שלי, שמשתיק את רצף המחשבות ההרסניות בראש. נשימה מהאף, נשימה עמוקה לקרקעית הבטן. שאיפה שנותנת לי 'כוח חיים' מחזורי ומווסתת כל תחושה לא נעימה שיש לי בגוף. כשרכשתי את הנשימה שלי, הכלי הזה שלא תלוי בדבר ונגיש לי תמיד, לא רק שוויתרתי על התמר, אפילו וויתרתי פה ושם גם על בקבוק המים 😊

מהרגע הזה, התחלתי להרגיש שאני, יובל, יכול להיות כמעט עם כל מה שקורה לי. פתאום, יכולתי לקום באמצע הלילה כשאני לא מרגיש טוב (משהו שבעבר היה מאוד מאוד מלחיץ אותי) ולהצליח לתמוך בעצמי בלי אמצעים חיצוניים. להצליח לעבור 'התקף' של בחילה וחולשה שמעוררים בי חרדה, ולייצב את עצמי ע"י שהות עם תחושות הגוף ושימוש בנשימה.

אם לסכם בקצרה את אומנות התמיכה העצמית, זה ייראה כך בעיניי:

1. הסכמה לעצור ולהתבונן פנימה במקום לברוח החוצה

2. הפניית תשומת לב לתחושות הגוף

3. שיום התחושות המרכזיות בגוף ותיאור שלהם

4. נשימה עמוקה מהאף לקרקעית הבטן לאיזון הגוף.

מצויד ביכולת הזאת, החרדה התחילה להצטמצם מחיי יותר ויותר. חזרתי לטוס, חזרתי לטייל, חזרתי להיכנס למקומות סגורים יותר ולהסתובב במקומות פתוחים יותר. וכשהחרדה הופיעה (היא הרי לא נעלמת לתמיד) תמכתי בעצמי והאמנתי ביכולת שלי לתמוך בעצמי. פיתחתי חזרה את החוסן שלי.

מסקנות מסכמות

להתקף החרדה הזה בגיל 25 היה תפקיד חשוב. הוא שלח אותי למסע לתוך עצמי. מסע שהוביל אותי לפגוש את החלקים שהדחקתי וניתקתי מהילדות שלי, את הפחדים שלי, את הכאב שבי ולצד זה גם את התשוקות שלי, הרצונות שלי, הייעוד שלי והכוחות שלי. אני לא יודע איפה הייתי היום אם לא הייתה החרדה. מה שבטוח, לא הייתי כותב את הבלוג הזה.

בזכות החרדות, אני יכול לשבת היום, יום יום בקליניקה שלי מול מתאמנים, שרוצים להתפתח ולעבור את המסע הפנימי שלהם. בזכות החרדות אני יכול לשבת ולכתוב את הטקסט הזה, ולהרגיש תרומה עבור אנשים אחרים. בעבר, לפני החרדות, דברים כמו אימון וכתיבה היו חלומות רחוקים שלא העזתי לחלום. החרדה עוררה אותי לעצמי, למה שאני באמת רוצה לעשות. אני מודה לה על זה, ואני מודה לי ולכל המורים שהיו לי על הדרך שעשיתי, ועל הדרך שעוד אעשה. הדרך שאני בעיצומה.

בעיקר אני רוצה להודות לשירי, ששאלה אותי את השאלות הנכונות והעבירה לי את המסרים שאני צריך לשמוע בדרך תת עורית. היום, כמה שנים אחרי, אני יכול להבין ולקבל אותם באהבה והשלמה.

אם את או אתה קוראים עכשיו את הפוסט הזה וחווים חרדה בחייכם, או כל רגש מסעיר אחר ש'מנהל' אתכם, אני אמליץ לכם לראות אותם כקריאה פנימית שנובעת מחוסר איזון. קול פנימי שקורא לכם ושכדאי לפתח אומץ ולהקשיב למה שיש לו להגיד.

התחילו מהצעד הראשון – הסכימו להישאר ולא לברוח כשהחרדה באה. תנו לה להתהוות. הסכימו להיות נוכחים עם התחושות ותראו שהפלא ופלא – הן מתעצמות ואז חולפות. ממש כמו גל בים.

אם תרצו לשמוע עוד, לדבר בהרחבה, לשאול שאלה או לשתף במחשבה – אני כאן באהבה.

שנזכה כולנו לנחת ולשלווה!

📧רוצים לקבל ציוץ ישירות למייל בפעם הבאה שאני מעלה תוכן? מלאו את הפרטים בתיבה למטה📧