לשחרר שליטה - לרקוד עם החיים

כמה טוב להיות בבית אחרי שבוע של חופשה בכרתים. חופשה שהתחילה כמסע כבר מהרגע הראשון שלה, כשדיילת הקרקע בצ'ק-אין הודיעה בטון לקוני לאבי: "אתה לא יכול לעלות לטיסה, הדרכון שלך פג תוקף עוד חודשיים וחצי וידוע שכדי להיכנס לאירופה צריך מינימום 3 חודשים. ובגלל שיום שבת היום אתה גם לא יכול לחדש את הדרכון בשדה". מופתעים ולא מוכנים לקחנו נשימה ועשינו חישוב מהיר של האפשרויות שעומדות בפנינו. פתאום אבי הציע שאני אעלה על הטיסה לבד, ושהוא יצטרף מחר על הטיסה הראשונה.

לקחתי נשימה נוספת. חרדת הטיסות שלי חשבה שזה אולי לא רעיון כל כך טוב. מה שגרם לי אחרי כמה נשימות נוספות להחליט שזה רעיון מעולה. הזדמנות להתמודד לגמרי לבד, אני עם עצמי במטוס! אחרי כמה שנים טובות של חרדת טיסה אני מוכן לתמוך בעצמי וליישם את כל הכלים שיש לי כדי להיות איתה בשלום.

פחות משעה לאחר מכן אני יושב במטוס, לוקח עוד כמה נשימות עמוקות ומרגיעות לבטן ומתכונן להמראה.

התחלתי לחשוב על זה שלא טסתי לבד מאז הטיול להודו בגיל 24 וזה מרגיש כבר כמעט כמו חיים אחרים, אבל אז האישה שלידי פנתה אליי וקטעה את

שטף הנוסטלגיה. "אני מתנצלת אבל אני הולכת להיות קצת בלתי נסבלת, אני פשוט נוראית בטיסות אני מתה מפחד". באמת?! התיישבתי ליד אישה חרדתית שהולכת להנכיח עוד יותר את החרדה בטיסה?! לא עברו 5 דקות ובכסא מאחוריי אישה אחרת מבקשת שקית. היא עומדת להקיא וברור לכל שהיא בהתקף חרדה מההמראה. כיווץ גדול עולה בי. למה דווקא עכשיו אני צריך להיות מוקף בכל זה?! אני לוקח עוד כמה נשימות. ורואה את הצד השני של הסיטואציה. אני לא לבד... לא רק שאני לא לבד, יש לי איך לעזור. מפה לשם אני מודיע לאישה שלצידי שהיא בחברה טובה ומתחיל ללמד אותה נשימות לבטן. למה חשוב לשאוף עמוק וכמה קריטי להוציא בנשיפה את כל האוויר לאט לאט מהפה כדי להפעיל את מערכת ההרגעה הטבעית של הגוף.

איזה קטע. אני, לבד, על מטוס, ועוד תומך באנשים אחרים. עולם הפוך! או בעצם... ממש לא.

כי על אף שטיסה נראתה לי עד לא מזמן כמו העונש הכי גדול בעולם, זה דווקא די נחמד. וכשאני סומך על עצמי אני יכול להיות בה בשמחה ואפילו להנות ממנה. הדברים שאנחנו חרדים מהם לא חייבים להישאר כאלה לנצח! העבודה משתלמת.

אני שם אוזניות ומתחיל לשמוע פודקאסט שהורדתי לי לטיסה, הקלטה של אופרה ווינפרי מדברת על חוסן.

היא מקריאה משפט שתופס אותי כל כך חזק ומכיל בתוכו את כל מה שהבוקר ההפכפך הזה הביא איתו עד עכשיו. משפט שיהפוך להיות סיסמת הטיול וייזרק לאוויר ברמה היומית, כמה פעמים ביום, ברגעים שונים ומשונים שיעברו עלינו – "החיים הם הרקדן, אנחנו רק הריקוד".

החיים הם הרקדן, אנחנו רק הריקוד

כשאני מקבל את זה שאני לאו דווקא הרקדן שמחליט ושולט על מה שמתרחש ועל התנועה הבאה שתיעשה, נפתח שער לאפשרות של לזוז ולזרום עם הריקוד. להיסחף עם הזרימה הנעימה וגם עם הגלים הסוערים שהחיים מזמנים. להמשיך לנוע במקום ליפול על הרחבה או לשבת בצד בפרצוף חמוץ כשהריקוד משתנה.

ראיתי בטיול הזה בבהירות שכל פעם שהתנגדתי למציאות יצרתי חיכוך (פיזיקה פשוטה, לא?) חיכוך בצורת מתח, חרדה, תסכול, אכזבה. לעומת זאת כל פעם כשהמציאות רקדה (כמו למשל אוכל שאיחר להגיע או בדיקת קורונה שגרמה לנוע לנסוע חצי שעה מחוץ לעיר בניגוד למתוכנן) ואני בחרתי לנוע איתה במקום להתנגד – הייתי חופשי.

לא רק שהייתי חופשי, הצלחתי להרגיש את רוח ההרפתקה של הטיול. יש משהו בהתמסרות לרגע, בהסכמה להיות לא יודע, בהחלטה לא לשלוט על המתרחש ולתת לו להרקיד אותי, שמוסיפה רובד של גילוי וסקרנות!

אם נלך לרובד הרוחני של הדברים, כל המהלך הזה יושב על האמונה שהמציאות היא תמיד לטובתי הגבוהה. גם אם זה נראה שהרגע הבא מפחיד, מסוכן, לא טוב, מיותר, מעצבן, מרגיז – אין לי מושג איך תיראה התמונה השלמה. וכשהיא משלימה את עצמה, אני תמיד רואה שגם לרגע הזה היה טעם. גם הוא הגיע כדי ללמד אותי משהו. הטיול הזה הבהיר לי שוב ושוב את העובדה הפשוטה (שלא תמיד כל כך פשוט ליישם) שכל מה שבא לפתחי בא לפתח אותי.

מה איפשר את זה?

הדיפולט עבורי הוא דווקא כן להיות בשליטה על הסיטואציה. לתכנן, לדעת, לראות תמונה מלאה, לקבע, לייצר וודאות. אני חושב שהרבה אנשים יוכלו להזדהות עם זה. זה מנגנון התמודדות נפוץ של הרבה מאיתנו. הוא מייצר לנו אשלייה של שליטה וודאות במציאות שבתכלס אם נודה באמת, אין לנו באמת שליטה עליה. הרי גם אם ממש נרצה, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה יקרה ברגע הבא.

ובטיול הזה אני מרגיש ששיחררתי היטב :) אז אני שואל את עצמי את אותה שאלה שאני שואל את המתאמנים שלי בכל פעם שהם משתפים בהצלחה קטנה גדולה שלהם - 'מה בך איפשר את זה?'.

זו שאלה שיש בה הנחת עבודה שאומרת - כל תוצאה בחיים שלנו היא באחריותנו, היא נוצרת על ידינו והיא פרי של עבודת ההתפתחות שלנו.

התשובה לשאלה הזאת לא תמיד נגישה לאנשים, אבל לי היא ברורה כשמש הפעם. מה שאיפשר לי לשחרר שליטה ולהתמסר לזה שאני לא הרקדן אלא הריקוד, זו היכולת שלי לסמוך על עצמי. אם אני סומך על עצמי ועל היכולת שלי לחוות, להרגיש ולפגוש כל דבר שמגיע, אז יש בי הרבה פחות פחד, ואני מוכן להתנסות ולזרום הרבה יותר עם מה שיש לחיים להציע.

שאלו את עצמכם -

- האם אני סומכ.ת על עצמי? - עד כמה אני באמת מכיר.ה בחוסן שלי להרגיש, לחוש ולחוות את כל מה שמידפק על דלתי? - איזה הרפתקאות אני מונע.ת מעצמי בגלל הפחד והצורך בשליטה וודאות?

טיול נעים, יובל 3>