המכניקה של ההימנעות

מי מכם הרגיש לא אהוב כילד?

אני בהחלט הרגשתי את זה בכל מיני סיטואציות כאילו הסביבה לא באמת יכולה להבין מה אני צריך ולספק את הצורך שלי באהבה ובתשומת לב.

כשילד מרגיש לא אהוב פעם אחר פעם הוא מסיק באופן לא מודע שיש רק הסבר אחד לתופעה - שזה קשור למי שהוא, שזה באשמתו! "ואם רק הייתי מישהו אחר, היה אפשר לאהוב אותי... אבל אני תקוע איתי" וזו יכולה להיות חוויה מאד מייאשת לילד.

בואו נקפוץ כמה שנים קדימה- אנחנו כבר לא ילדים אנשים מבוגרים ועצמאיים שפועלים בעולם כלפי חוץ הכל טוב – בית, משפחה, עבודה, קריירה, חברים אבל עמוק בפנים פצע ה'לא אהוב' הזה רוחש ומוצא דרכים שונות לבוא לידי ביטוי.

למשל, אם יש משהו שעשוי להפגיש אותי עם להיות לא אהוב כמו – עבודה חדשה, ראיון, לקוח חדש, קהל, דייט, חבורה חדשה וכו' עלול לעלות פחד גדול לצד מן תחושה שאין מה לעשות לגבי זה (זוכרים את חבר שלנו הייאוש?) כי בעצם ההיתכנות הזאת שאני אהיה אני ולא יאהבו אותי על זה ואני ארגיש את הצריבה ההיא של הילד תפעיל עליי כח גדול גדול שיגיד לי – תתרחק! אל תלך לשם

ככה למעשה אנחנו נמנעים מהרבה דברים שהיינו רוצים לעשות, להגשים, להיות.

אם נסתכל מזווית של עומק על דרכי ההימנעות שלנו נראה שזו פשוט הדרך שלנו לא לפגוש פצעים ישנים שחיים במערכת הרגשית שלנו וממתינים להזדמנות שלהם להיפתח.

אנחנו לא רוצים שיכאב לנו שוב כמו שכאב לנו אז ולכן אנחנו נמנעים.

הפרדוקס הטוב הוא – שלהסכים להרגיש את הפצע ההוא במרחב מיטיב ובטוח מאפשר ריפוי!

בואו לרפא 3>