הילד שבי ואני - יצאנו לדרך

וואו. איזה רגע חשוב. פתאום הבנתי מה המטרה של הבלוג הזה בעצם.

אני מסיים שיחה עם כרינה וובר. מנטורית שליוותה אותי במהלך הסטאז' שלי כמאמן בשיטת סאטיה. כרינה היא מאמנת, יוצרת וכותבת מעוררת השראה ויש לה איכות אחת סופר חשובה בשבילי – היא יודעת לזהות ולנקות את כל ה'בולשיט' שלי. היא מצטיינת במקום שבו רוב האנשים נופלים בפח. היא שומעת כמו אנטנה מתי אני מדבר מתוך פחד, ומתי אני אומר מה אני רוצה, מה אני מרגיש. והאיכות הזאת שלה, משחררת אותי לחופשי בכל פעם מחדש.

אני מדבר איתה על הבלוג הזה ועל הקושי שלי לפרסם אותו ולצאת איתו לאור. תוך שיחה של 5 דקות היא מצליחה להפשיט אותי מהמניירות, ולהשאיר אותי חשוף, ערום עם האמת הברורה - אני משקשק מפחד. אני מבטל את היצירה של עצמי מתוך מנגנון ביקורת פנימי שפיתחתי היטב היטב לאורך החיים שלי.

והנה, הכול חוזר שוב ל'פצע המרכזי'. לכל אחד יש את הפצע/טראומה/אירוע מכונן (YOU NAME IT) שקרה בילדות ועיצב את חייו ואת האופן בו הוא פועל בעולם. זה יכול להיות אובדן של מישהו קרוב, אלימות, חרם, יחס של מורה, ביקורת ממבוגר משמעותי, אירוע חברתי קשה והרשימה עוד ארוכה.

בסיפור האישי שלי, זו ההסתרה של הנטייה המינית שלי.

תמיד הרגשתי שאני שונה. עוד כילד הרגשתי שאני לא כמו שאר הבנים, אבל לא ידעתי לשים על זה את האצבע. כשכל הבנים היו רואים כדור ורצים למגרש, אני הרגשתי את הרתיעה, הפחד והרצון להיעלם. כשהיה אירוע חברתי עם הרבה ילדים, מצאתי את עצמי יושב עם חבורת בנות ומרגיש בבית, בזמן שרוב הבנים משחקים כדורגל. והפרשנות ההישרדותית שלי למצבים האלה הייתה – שאני לא בסדר!

רק בשלב מאוחר יותר סביב גיל 13, כשהתודעה המינית מתחילה להתפתח, הבנתי שאני נמשך לגברים ולא לנשים.

לימים, הצלחתי לשחזר את הרגע הזה, בו חוויתי את הדגדוג הפנימי הזה בפעם הראשונה. בעוד שלהרבה נערים הרגע הזה הוא רגע מרגש של גילוי תשוקה וסקרנות, עבורי הוא היה רגע של החלטה חד משמעית – סכנה.

אני אפתח סוגריים ואגיד שהיום כמאמן אני יודע שכשאנחנו חווים את רגעי המשבר האלה כילדים, התגובה ההישרדותית שלנו היא לקבל החלטה כלשהי לגבי עצמינו, לגבי אנשים ולגבי העולם.

רק לצורך ההמחשה, הנה כמה דוגמאות- הילדה שיצאה בפעם הראשונה עם שמלה קצרה וראתה את המבט המצקצק של אמא שלה על הכרס המבצבצת, והחליטה שהיא לא יפה ושמעכשיו היא צריכה להצניע ולהסתיר את עצמה. הילד שראה איך אבא שלו עוזב את אמא שלו בלילה אחד, בלי הכנה, והחליט שאסור להיקשר יותר מדי לאנשים כי במוקדם או במאוחר הם יעזבו, והוא לא מצליח להיקשר לבנות/בני זוג עד גיל מאוחר.

במקרה שלי, החלטתי שלהיות הומו זה מסוכן, ולקחתי על עצמי משימת חיים של הסתרה. לא משנה מה קורה, העיקר שלא יגלו. ואני חייב להגיד לכם שעבדתי בזה! 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע הייתי על המשמר. לדבר כמו 'גבר גבר', לעשות את מה ששאר הבנים עושים, לדבר על בנות ולהחזיק קשרים רומנטיים ומיניים עם נשים, לדבר על מכוניות ולנסות איכשהו להתעניין בספורט, לא לגלות לאף אחד שאני אוהב לצייר, לנסות להצניע כל אקט של התגנדרות, וכמובן – לא לממש.

לא לממש את התשוקה שלי. אני הרי מזכיר לכם, מימוש של מי שאני היה עבורי סכנת חיים. אני רציני כשאני אומר, שמימוש ההעדפה המינית שלי לא היה בכלל אופציה. המשפט שלי היה – אלוהים העניש אותי, ואני אלך עם זה לקבר. אני אתפשר על חיי משפחה עם אישה וזה מה יש...

אני אריץ את הסיפור שלי קצת קדימה ואספר שהיום אני חי עם אבי, בן זוגי היקר. אנחנו עם טבעות על האצבע ואפילו מדברים כבר על להביא איזה ילד לעולם 😊 יצאתי מהארון בגיל 24 ועברו לא מעט שנים טובות מאז... אבל אותו פחד קיומי של הילד המסתיר, של מימוש התשוקות הפנימיות, לא עובר כל כך בקלות. הילד הזה איתי, בכל צעד. בכל צומת של התפתחות, חידוש, יצירה – הוא צץ.

בתהליך האימון שעברתי, ואני עדיין עובר, אני עושה שלום עם הילד. מרפא את הפצעים, מתחבר לחלקים שניפצתי וניתקתי. ועדיין, המנגנון של ההסתרה עוד כאן.

גם היום, כשאני עומד להוציא לאור את האתר הזה, את הבלוג הזה, שהוא בעצם פלטפורמה של היצירה שלי, של העומק שלי, של התשוקה שלי – הילד הזה איתי. והוא אומר לי – א-ל ת-ע-ש-ה א-ת ז-ה !-!-!-!-! הוא אומר שזה מסוכן. שאם אהיה חשוף, אם אהיה מי שאני, אנשים ילכו. לא יאהבו אותי. הוא אומר לי - תיזהר!

ואני.. בהתחלה מקשיב לו. נתפש ברשת של הפחד הילדי. רואה דרכו את המציאות ומשתבלל חזרה לקונכיה הנוחה שלי.

זה לוקח לי כמה ימים של התבוננות מתובלת בכאב. אבל לאט לאט אני מצליח להוציא את הראש, להסתכל לצדדים ולראות שהכול כשורה, אין באמת איום. אין סכנה. הכול בסדר! האישור היחיד שאני צריך הוא האישור הפנימי שלי. ואני יותר ויותר מאשר.

הילד הפנימי הזה, הפצע, הפחד, הטראומה או איך שתרצו לקרוא לזה – נמצאים ונוכחים איתנו כל הזמן. במרבית מהזמן אפילו מנהלים אותנו. את התגובות שלנו, את ההחלטות שלנו, את המשקפת שבאמצעותה אנחנו מסתכלים על החיים.

אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי זה להסכים להתחיל 'לנקות את העדשות שלי'. להתחיל לקחת אחריות על מה שאני בוחר לראות. על מי שאני רוצה להיות.

והבלוג הזה, הוא תיקון, הגשמה ואישור ענק לילד בן ה-13 שאני.

ההבנה שאיתה התחלתי את הפוסט הזה, היא שהבלוג החדש שלי הוא מקום בו הילד יכול להיות בדיוק מי שהוא. בלי בושה, בלי לחשב, ובלי להיזהר. הוא אפילו מזמין אתכם – לקרוא אותו. את המקומות הכמוסים שלו. הוא מוכן.

מקווה שהקריאה יצרה גם אצלכם התבוננות כלשהי על הילד שהייתם, על הילד שחי בכם. אני יותר מאשמח לשמוע כל מחשבה, שאלה ותובנה. ואם תרצי, אם תרצה, להכיר את הילד שבך בחדר האימון שלי.

באהבה!

אני בן ה-30, ואני בן ה-13.

📧רוצים לקבל ציוץ ישירות למייל בפעם הבאה שאני מעלה תוכן? מלאו את הפרטים בתיבה למטה📧