אני ראוי לאהבה?

הטרגדיה הגדולה היא שמי שחווה דחייה כילד – בבית, בבית הספר, מהורים, אחים, חברים עלול להסיק שמי שהוא זה דחוי! שיש משהו אינהרנטי בתוכו שפגום שראוי לדחייה הזאת ולא ראוי לאהבה.

מסקנת החיים הזאת תתבטא באופן גלוי ונסתר במערכות היחסים שלו לאורך חייו.

כשאדם מאמין (לא בהכרח במודע) שהוא דחוי ולא ראוי לאהבה הוא לא באמת יוכל להיות הוא עצמו, הוא במלואו, בתוך יחסים.

יחסים קרובים, יחסים אינטימיים יהיו מקור תמידי לתסכול יעוררו ברקע את הכאב הזה של הדחייה הראשונית ויתחזקו את מנגנוני ההסתרה, הזהירות, הריצוי והפחד.

---

ריפוי משמעותי מתאפשר כשאנחנו מסכימים לחזור לדחייה הראשונית ההיא זו שאולי הדחקנו זו שאנחנו לא מוכנים לחזור ולהרגיש.

כשאנחנו מסכימים לגעת בה לשהות בתוכה אנחנו יכולים לראות שזה שדחו אותנו לא אומר שאנחנו דוחים/דחויים

זה משהו שקרה לנו אבל זה לא מי שאנחנו!

ההפרדה הזאת משנה חיים משנה חוויית חיים