לקחת אחריות על האוטומט

אני המקור להכול. איזה תובנה מסחררת...

כשהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה העובדה הזאת הפתיעה אותי כל פעם מחדש. כדי להתפתח באמת, עליי להניח שאין עולם חיצוני, ושאף אחד לא 'עושה לי' שום דבר.

כלומר, אין דבר כזה – מישהו הכעיס אותי, מישהו פגע בי, משהו הלחיץ אותי, משהו הפחיד אותי. יש – אני התכעסתי מול מישהו, אני נפגעתי, אני נלחצתי, אני בחרתי לפחד. זה יכול להישמע מקומם בהתחלה. אבל ככל שמעמיקים בתהליך האימון מבינים שכל התגובות הרגשיות שלנו הן פרי היצירה שלנו. הן טמונות ומושרשות באופן בו התעצבנו לאורך חיינו, ובעיקר בילדות.

לקחת אחריות - להכיר את הילד הפנימי

אני הייתי ילד רגיש, והדרך שלי להתמודד עם סיטואציות חברתיות קשות הייתה להיעלב. העלבון היה מאפשר לי להתכנס, לברוח, להסתגר עם עצמי ולנתק מגע עם הקושי. גם כשהתבגרתי, בהרבה מצבים בהם הרגשתי ששופטים אותי, מבקרים אותי או לא מתייחסים אליי, הייתי פונה באופן אוטומטי לעלבון. העלבון החונק, המכווץ, הקורבני, החמוץ. לא הייתי בוחר אותו באופן מודע, הוא פשוט היה 'קורה לי'! עד שהתחלתי להכיר אותו...

ומה זה אומר להכיר אותו? לשים לב מתי הוא עולה, באיזה נסיבות, מול איזה אנשים, איזה תחושות גוף הוא מעלה, איזה זכרונות יושבים מאחוריו, מה הוא משרת ומאפשר לי, ומה איאלץ לפגוש אם לא יהיה אותו. ההסכמה הזאת להכיר את העלבון, היא בעצם הבחירה לקחת אחריות. לקחת אחריות על האופן בו אני בוחר להגיב לנסיבות שחיצוניות לי, על היכולת שלי להתמודד עם מצבים שקשים לי.

אבי בן זוגי הוא איש של עבודה. וכשהוא עובד הוא מרוכז ומשימתי :) כשעברנו לגור ביחד, היו הרבה מצבים בהם הייתי מגיע הביתה והוא היה שקוע בדברים שלו. הייתי מדבר אליו והוא היה עונה לי תשובות קצרות, כי הוא שקוע בעבודה. אוטומטית, העלבון היה קופץ. משתלט עליי, מנפח את הסיטואציה ואומר לי שאני לא מעניין אותו ושהוא לא אוהב אותי. זה היה הדבר הקל! להתרחק, להישמר, לרוץ לביצה הבטוחה של העלבון.

עבדתי על זה... ולאט לאט למדתי שכמבוגר, יש לי את היכולת לעצור. לנשום, לשים לב לתחושות הגוף שעולות בי רגע לפני שהאוטומט של העלבון נכנס להילוך, ולתמוך בעצמי. היכולת לעצור ולתמוך בעצמנו, היא ההיפך מלהאשים את העולם החיצון. והיא בדיוק התהליך של לקיחת אחריות. כשאנחנו לוקחים אחריות על מה שקורה לנו ברמה הגופנית והרגשית, אנחנו יכולים לבחור גם את התגובה שלנו. האם אנחנו באמת רוצים להגיב בכעס? בעצבים? בעלבון?

ברוב הפעמים, נרצה לבחור אחרת. וזה אפשרי 😊

עם הזמן, הצלחתי לייצר תגובות חדשות. הצלחתי למשל לבקש מאבי שיעזוב לרגע את המחשב אם הוא יכול, וייתן לי כמה דקות של קשב, וחיבוק קטן כי חשוב לי להרגיש קצת קירבה. ולרוב זה בדיוק מה שקרה. וגם אם לא, הייתי מוכן לקבל את זה. היום, זה כבר נראה לי מוזר שזה אי פעם הטריד אותי.

תהליך של התפתחות אישית הוא תהליך של היכרות עצמית. ככל שנכיר את עצמנו, נוכל לקחת אחריות על יותר חלקים בתוכנו, ולייצר אפשרויות חדשות במציאות חיינו היומיומית ובמערכות היחסים שלנו.

עבורי, זו משימת חיים, וזה הדבר הכי חשוב!

ומה איתכם? אולי הגיע הזמן לקחת אחריות על האוטומט?

📧רוצים לקבל ציוץ ישירות למייל בפעם הבאה שאני מעלה תוכן? מלאו את הפרטים בתיבה למטה📧