איך אוכל להרגיש שייך?

השתלבות

מגיל צעיר מאוד אנחנו מורגלים בלהשתלב. לשנות חלקים ממי שאנחנו כדי להתקבל חברתית. כדי שהחברים, האחים, המורים וההורים יאהבו אותנו. אני זוכר את זה היטב מהילדות שלי. איך שיניתי את סגנון הלבוש והדיבור שלי, איך התנהגתי (ואיזה התנהגויות הצנעתי) כדי להתאים את עצמי לילדים מסוימים שכל מאודי היה להיות מקובל על ידם.

זה נשמע ילדי, אבל זו התנהגות שלא שמורה רק לילדים.

כמבוגרים אנחנו אולי עושים את זה קצת יותר בקלאס או כהרגל לא מודע, אבל אנחנו יושבים עם חברים שלנו, עם המשפחה ואפילו עם בני הזוג שלנו ואין לנו בהכרח את החופש להיות מאה אחוז אנחנו. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיכנס לדמות מסוימת או להסתיר חלקים מאיתנו כדי שיאשרו, יקבלו ויאהבו אותנו.

אם תחשבו על זה, זה משהו שחלקנו פיתחנו עד לכדי דרגת אומנות. היכולת להיכנס לחדר במצב סריקה, לאמוד את החלל, את האנשים, את השיחה וכמו זיקית להתאים את ההווייה שלנו למרחב. נכון, יש לזה הרבה מאוד תועלת בטווח הקצר. האישור החיצוני הזה הוא קל, מהיר ובעיקר בטוח. משאיר אותנו באזור הנוחות ובלי סכנות מיוחדות.

אבל יש פה גם מחיר! ובעיניי הוא כבד.

בואו נודה בזה, ה'אהבה' שאנחנו מקבלים כשאנחנו לא באמת מביאים את כל מי שאנחנו, לא מחזיקה לאורך זמן, כמו דלי עם חור שמתרוקן באופן מתמיד. זו לא באמת אהבה שממלאת ומתגמלת אותנו ברמה העמוקה כמו שאנחנו באמת רוצים. כל עוד אנחנו חושפים רק חלק מאיתנו ומסתירים חלקים אחרים, אנחנו יודעים עמוק בפנים שאנשים אהבו, נהנו וקיבלו את ה'דמות' ששיחקנו, לאו דווקא את מי שאנחנו באמת. ואז תחושת החוסר נשארת.

השתייכות

רק כשאנחנו מביאים את עצמנו במלואנו ובאופן אותנטי, אנחנו יכולים להרגיש שייכים באמת! השתייכות בשונה מהשתלבות, היא הרגשת חיבור עמוקה, מלאה, מורגשת ומספקת הרבה יותר. אלה רגעים של אהבה אמיתית שכולנו כמהים אליה, והם בהכרח כרוכים בלקיחת סיכון מסוים. הם מתאפשרים רק כשאנחנו מסכימים להיות אמיצים מספיק כדי להיות פגיעים וחשופים מול אחרים, על אף (או בזכות) חוסר המושלמות שלנו.

אז למה זה מרגיש לחלקנו כזה מסוכן? ולמה קשה לנו להופיע במלואנו ולהשתייך? רוב האנשים שיתבוננו בשאלה הזו יגיעו בסופו של דבר לחוויית בושה, דחייה ונטישה מהעבר.

רובנו חווינו את זה בשלב מסוים בחיים, בעיקר בילדות, ונעשה הכול כדי לא להרגיש את זה שוב. החוויה הזאת נצרבה בגוף שלנו, והסכנה שהיא תחזור מעירה אצלנו נורות אזהרה ומכסה אותנו בשריון. משהו קרה לנו שבעקבותיו הסקנו שלא משתלם להיות חשופים. שמשתלם הרבה יותר לעמוד על המשמר ולהיזהר מאנשים! מדהים לראות כמה אירועים שקרו לפני 20, 30 ו-40 שנה בבי"ס יסודי, כמו חרם או בגידה, נחרטים בנפשנו ובגופנו שנים קדימה.

לכן, עבודת הריפוי הכל-כך חשובה לרובנו היא עבודה עם הילדה או הילד שהיינו, ועדיין קיים בתוכנו. רק כשהצלחתי לגרום לילד הפנימי שבי לסמוך עליי שוב, יכולתי להיפתח שוב, ולהופיע בעולם כפי שאני, בלי הסתרות ודמויות.

בעצם, היכולת שלנו להשתייך במרחבים חברתיים, טמונה ביכולת שלנו להרגיש שייכים קודם כל אצל עצמינו!

או כמו שברנה בראון מנסחת באופן כה מדויק:

"תחושת השייכות שנחווה לעולם לא תוכל להתעלות מעל לדרגת הקבלה העצמית שלנו"

אז בואו נתחיל מהצעד הראשון. אולי זה הזמן להתבונן פנימה ולשאול –

· כמה אנחנו באמת נותנים מקום לכל החלקים שבנו? (גם לאלה שפחות פוטוגניים)

· כמה אנחנו פתוחים לקבל את עצמינו על כל צדדינו? (גם אלה שאנחנו לא רוצים שיראו)

· האם אנחנו מסכימים לקבל או אפילו לאהוב גם את מה שנתפש לנו כחולשות שלנו? (כן כן, לאהוב)

· באיזה תדירות ומהירות אנחנו נוטשים, מבקרים ומלקים את עצמינו?

עבודת הקבלה והאהבה העצמית שלנו, היכולת לתת לעצמנו אישור אמיתי – תשתקף מידית גם במרחבים החברתיים שלנו. אז תנו לעצמכם חיבוק חזק וזכרו שיש בפנים ילד שזקוק לכם 😊

---

עבודת חיזוק הערך העצמי והקבלה העצמית שלנו מתאפשרת הרבה יותר ביחד מאשר לבד.

אני מזמין כל מי שרוצה לצאת לדרך הזאת לדבר איתי, אשמח לתרום, להכווין ולהקשיב 052-6782342

אוהב, יובל